התשובה היא לא!
מספר סיבות לכך (כל אחת בפני עצמה מחייבת):
כמו בכל ישוב בישראל, גם בקיבוץ ניר דוד ישנן דרכים ציבוריות (נקראות גם דרכים סטטוטוריות), שכהגדרתן מחייבות הנגשה לציבור. גם שער הקיבוץ ("השער הצהוב") נמצא על דרך ציבורית וככזה מחייב הנגשה. חשוב לציין, שבקיבוץ אף קיימת דרך ציבורית נוספת בצידו המערבי (ליד שער הולצר), המובילה ישירות לחוף הירוק ולנחל, בלי מעבר ליד אזורי המגורים. אין מניעה לשים שערים בכניסות ממגוון סיבות (בטחוניות, פליליות וכו'), אך הדבר לא מתיר לקיבוץ את הזכות למנוע גישה באופן מוחלט (מאמר בנושא: כאן)
בקיבוץ קיים שטח המוגדר בתב"ע שטח ציבורי פתוח (שצ"פ), שנמצא ליד האזור שנקרא החוף הירוק. הדבר דומה נניח לגן ציבורי הנמצא בכל ישוב בישראל שמחויב להיות פתוח ומונגש לציבור. קיימות הרבה פסיקות בתי משפט בנושא, שם ישובים שניסו לסגור שעריהם לכניסת תושבי חוץ חויבו להפסיק זאת. (ראוי להזכיר שבאתר קיבוץ ניר דוד, אין התייחסות לכך שבקיבוץ קיים שטח המוגדר כשצ"פ).
הנחל וגדותיו שייכים למדינת ישראל ואף פעם לא ניתנו לקיבוץ במסגרת הסכמי החכירה מולו. בנוסף לכך, בטאבו שטח זה מוגדר גם כ-"מקרקעי יעוד", הרחבה על מה זה אומר כאן.
כמו שאומרים - אם יש ספק, אז אין ספק. אבל בכל זאת, הנה עוד כמה חיזוקים:
ב-2 לאפריל השנה, היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בתשובה לשאלת המשטרה, הבהיר כי ליישובים חקלאיים או קהילתיים אין סמכות למנוע כניסה אל היישוב של מי שאינם תושביו. החלטה זאת תקפה אפילו לתקופת הקורונה. ציטוט:
"לאחר בדיקת הנושא בצורה רוחבית, לא נמצא מקור חוקי עליו ניתן לבסס את הסמכות הנתונה ליישוב - בין אם הוועד המקומי, כישות של השלטון המקומי, או האגודה השיתופית - למנוע כניסה אל היישוב בנסיבות אלה".
הוכחה נוספת ניתנה ע"י המשנה ליועץ, עו"ד ארז קמיניץ, בחודש אוגוסט השנה, שם בתשובתו לשאילתת חבר הכנסת משה ארבל, לגבי נושא האסי הוא בין היתר רשם את הדברים הבאים:
״נוכח האמור, אנו סבורים שקיים קושי משמעותי בהתנהלות הקיבוץ, אשר מחד מונע באופן גורף את גישת הציבור אל הנחל, ומנגד הוא נמנע מלקדם - לפחות עד לאחרונה - את החלופה התכנונית שתסדיר גישה זו״.
בשורה תחתונה: אסור לאף ישוב קהילתי למנוע כניסה לישוב בדרכים הציבוריות, אפילו לא בתקופת הקורונה ועל הקיבוץ להנגיש את משאב הטבע הציבורי שמוגדר "לטובת הציבור", אפילו אם היה מדובר בשטח פרטי (אבל כאמור, אפשר לגשת לנחל בלי לעבור בשטח פרטי). יותר מזה?
אבל בואו נשים לרגע את "החוק" בצד. בכנות: האם נראה לכם סביר שאזרח ישראלי לא יוכל להכנס לישוב במדינת ישראל כדי לקנות ארטיק? כדי לקבל שירות אצל וטרינר? כדי לשבת ליד משאב טבע ציבורי חמש דקות ולקרוא עיתון? כדי להגיע לשטח ציבורי באותו הישוב?
האם השטח המוביל אל הנחל, פרטי?
אחת הטענות של הקיבוץ היא שאמנם הנחל וגדותיו שייכים לציבור (תודה באמת), אבל כל השטחים סביבו ובכלל כל שטחי קיבוץ ניר דוד הם שטחים פרטיים. הסברנו כבר בנוגע לאותן דרכים סטטוטוריות (ציבוריות), שתפקידן לשמש כדרך בה הציבור יכול לעבור, בדומה אפילו לנסיעה על כביש 669.
בנוסף גם הסברנו על השטח ציבורי הקיים ליד הנחל (החוף הירוק), שגם הוא שייך לציבור וגם אליו נדרשת הנגשה. עוד תוכלו לראות בתב"ע (תכנית בניין עיר) המצורפת מטה שאושרה בשנת 2017, את כל הדרכים הציבוריות האלו, שרובן קיימות כבר בשטח. תוכלו גם לראות את השטח הציבורי הפתוח (שצ"פ) ליד החוף הירוק, וגם כמובן את גדות הנחל (זוכרים, "מקרקעי יעוד": שטח ציבורי לתועלת הציבור).
השטחים והדרכים הללו בלבד מספיקים בכדי לאפשר כניסה אל הקיבוץ וגישה אל הנחל, מבלי לפגוע בפרטיות התושבים או להתקרב לבתי המגורים (זאת אף פעם לא הייתה מטרתנו).
כמו כן, ישנם בקיבוץ שטחים נוספים המוגדרים כשפ"פ (שטח פרטי פתוח) ופה נתעכב רגע: המושג שטח פרטי פתוח יכול להשמע מבלבל. מה זה אומר בתכלס? מדובר בשטח פתוח שמיועד לשימוש ציבורי אבל, בניגוד לשטח ציבורי פתוח (שצ"פ) עלויות הניהול והאחזקה של שפ"פ הם פרטיים. זה נשמע מבלבל, אבל המשמעות היא דומה - שטח פתוח לשימוש ציבורי.
אם היינו צריכים לנחש, הקיבוץ רוצה לספר לכם את הסיפור הבא:
כל הקיבוץ הוא בית פרטי אחד גדול, גדרות הקיבוץ והשער הצהוב הם קצה גבול השטח "הפרטי" של הבית הזה. ממש כאילו מדובר בבית ענק עם גינה עצומה בגודל 800 דונם בסביון (קצת מצחיק לאור ההיסטוריה של התנועה הקיבוצית, אבל אנחנו נזרום).
ייתכן שחלק מחברי הקיבוץ מרגישים כך, זכותם. אבל זאת טענה שלנו נשמעת מגוכחת, הרי חברי הקיבוץ לא חיים בבית אחד, הם לא מהווים בית-אב אחד והם בוודאי לא משפחה אחת גדולה ומאושרת. מה שבטוח הוא שהשטחים הפתוחים בקיבוץ - שפ"פ או שצ"פ - הם אינם קניין פרטי של חברי הקיבוץ (יעני Private property) וכניסה אליהם אינה הסגת גבול.
בהקשר זה חייבים לציין את דבריו של המשנה ליועץ המשפטי, ארז קמיניץ, אשר רשם בנושא זה בדיוק:
"בהקשר זה הובהר כי כעיקרון, לציבור הרחב קיימת זכות גישה אל נחל המהווה מקרקעי ייעוד. עוד הובהר כי אף אם הגישה לנחל מחייבת מעבר בשטחי המשבצת של הקיבוץ, הרי שלא ניתן למנוע אותה מהציבור הרחב באופן גורף."
זוכרים את המושג מקרקעי יעוד? אז המשנה ליועץ רושם, שלציבור קיימת זכות גישה לנחל וגישה זאת צריכה להינתן, אפילו אם הדבר דורש מעבר בשטחי הקיבוץ.
מספיק, לא?
